אחת השאלות הכואבות שאני שומעת בקליניקה מגיעה לרוב אחרי חודש של טיפול תרופתי.
המטופלת יושבת מולי, מתוסכלת: "לקחתי את הכדור. באמת הרגשתי שהרעש בראש נרגע.
הצלחתי לשבת על הכיסא שלוש שעות רצוף.
אבל בסוף היום גיליתי שבמקום לכתוב את העבודה לאוניברסיטה, סידרתי את המגירות במטבח לפי צבעים וגללתי בפייסבוק. הכדור לא עובד?".
התשובה שלי תמיד מפתיעה אותן: "הכדור עובד מצוין. הוא נתן לך את היכולת להתרכז.
אבל אף כדור לא יכול לבחור עבורך במה להתרכז".
תחשבו על אדם שזקוק למשקפיים.
בלי המשקפיים, הוא רואה מטושטש ולא יכול לקרוא.
ברגע שהוא שם משקפיים – הראייה חדה וצלולה.
אבל האם המשקפיים לימדו אותו קרוא וכתוב? לא.
הטיפול התרופתי (ריטלין, קונצרטה, אטנט וכו') הוא המשקפיים.
הוא מיישר את השטח הנוירולוגי.
האימון (CBT) ועבודת המידות הם לימודי הקריאה.
הם מלמדים אותנו מה לעשות עם הריכוז החדש הזה שקיבלנו.
גם כשהמוח מאוזן כימית, הנפש שלנו עדיין סוחבת שנים של הרגלים:
כאן אנחנו עוברים מ"כימיה" ל"עבודת ה'".
התניא מדבר על מושג שנקרא "איתכפיא" (כפיית היצר) ו**"איתהפכא"** (שינוי הטבע).
הטיפול התרופתי נותן לנו את השקט שמאפשר להתחיל לעבוד.
אבל הבחירה לפתוח את הספר במקום את האינסטגרם? זו עבודת המידות נטו.
זו היכולת להגיד "לא" לדחף הרגעי (נפש בהמית) למען מטרה נעלה יותר.
כדי שהטיפול התרופתי באמת יהיה אפקטיבי, חייבים להצמיד לו כלים ניהוליים:
אל תסתפקו בפתרונות קסם.
הכימיה היא המקפצה, האימון הוא הקפיצה עצמה.
אתם מוזמנים ללמוד איך לנהוג ברכב המהיר הזה שנקרא המוח שלכם.
