זו כותרת קשה, אני יודעת.
אף הורה לא רוצה לחשוב שהוא תורם לבדידות של הילד שלו.
אנחנו הרי עושים הכל כדי להגן עליהם.
וכאן בדיוק טמונה הבעיה: הגנת היתר.
כשאנחנו רואים את הילד שלנו עומד בצד, הלב שלנו נשבר.
האינסטינקט ההורי (הנפש הבהמית שרוצה להגן מכאב) צועק:
"תתערב! תסדר לו עניינים! תתקשר לאמא של דני! תלך לגננת!".
אנחנו הופכים להיות "הורים מפלסים" (Snowplow Parents) שמנקים את הדרך מקשיים.
אבל המחיר הוא כבד: הילד לא מפתח שרירים חברתיים.
הקב"ה ברא את העולם על ידי "צמצום". הוא פינה מקום כדי שהעולם יוכל להתקיים באופן עצמאי.
גם בהורות, ובמיוחד בהקשר החברתי, אנחנו חייבים לתרגל "צמצום הורי".
אם אני פותר לילד כל ריב – הוא לעולם לא ילמד לנהל משא ומתן.
אם אני מתקשרת לקבוע לו כל פגישה – הוא לעולם לא ילמד להתמודד עם דחייה ("לא בא לי היום").
כשההורה בחרדה חברתית ("הילד שלי מסכן", "אף אחד לא אוהב אותו"),
הילד קולט את המסר הסמוי: "אני פגום, והעולם מסוכן".
הילד מגיע לגן או לכיתה כשהוא כבר מכווץ ומפוחד, מה שגורם לו להתנהג בצורה מוזרה או נמנעת, מה שגורם לילדים אחרים להתרחק ממנו…
והנה הנבואה שמגשימה את עצמה.
התפקיד שלנו הוא לא למנוע מהילד ליפול, אלא ללמד אותו לקום, לנקות את הברכיים, ולחזור למשחק חכם יותר ומחושל יותר.
